תלמוד ירושלמי סוטה
רִבִּי חִזְקִיָה בְשֵׁם רִבִּי אָחָא. רִבִּי חִייָה דָרִישׁ שָׁלֹשׁ מִקְרָאוֹת לִשְׁבָח. וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם. וְאֶיפְשַׁר כֵּן. אֲפִילוּ זוֹנָה שֶׁבַּזּוֹנוֹת אֵינָהּ עוֹשָׂה כֵן. אֶלָּא שֶׁתָּלָת עֵינֶיהָ לַפֶּתַח שֶׁכָּל־הָעֵינַיִם מְצַפּוֹת לוֹ. אָֽמְרָה לְפָנָיו. רִבּוֹן כָּל־הָעוֹלָמִים. אַל אֵצֵא רֵיקָם מִן הַבַּיִת הַזֶּה. דָּבָר אַחֵר. בְּפֶתַח עֵינַיִם. שֶׁפִּיתְּחָה לוֹ אֶת הָעֵינַיִם. שֶׁאָֽמְרָה לוֹ. פְּנוּיָה אֲנִי וּטְהוֹרָה אֲנִי. וְעֵלִי זָקֵן מְאוֹד וגו׳. ישכיבון כְּתִיב. שֶׁהָיוּ הַנָּשִׁים מֵבִיאוֹת קִינֵּיהֶן לְטָהֵר לְבָתֵּיהֶן וְהָיוּ מַשְׁהִין אוֹתָן. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲלֶה עֲלֵיהֶן כְּאִילּוּ הֵן שׁוֹכְבִין אוֹתָן. אָמַר רִבִּי תַנְחוּמָא. הֲרֵי הִיא דּוּ מְקַנְטֵר לוֹן. לָמָּה תְבַעֲטוּן בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי. אִין תֵּימַר. עֲבֵירָה חֲמוּרָה יֵשׁ כָּאן. מַבְרִיחָן מִן הַחֲמוּרָה וּמְקַנְתְּרָן בַּקַּלָּה. וְלֹא הָֽלְכוּ בָנָיו אַחֲרָיו וַיַּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע. שֶׁהָיוּ נוֹטְלִין מַעֲשֵׂר וְדָנִין. אָמַר רִבִּי בְּרֶכְיָה. מַבְרַכְתָּא הָֽיְתָה עוֹבֶרֶת. וְהָיוּ מַנִיחִין צָרְכֵיהֶן שֶׁלְּיִשְׂרָאֵל וְהָיוּ הוֹלְכִין וְעוֹסְקִין בִּפְרַקְמַטַיָא.
מכות
א"ר אבהו קללת חכם אפילו על תנאי היא באה מנלן מעלי דקאמר ליה [עלי] לשמואל (שמואל א ג, יז) כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף אם תכחד ממני דבר ואף על גב דכתיב (שמואל א ג, יח) ויגד לו שמואל את כל הדברים ולא כחד ממנו [ואפ"ה] כתיב (שמואל א ח, ג) ולא הלכו בניו בדרכיו וגו'
חולין
אמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנתא אמינא חבובי קא מחביבנא מצוה כיון דשמענא להא ונתן ולא שיטול מעצמו מיחטף לא חטיפנא מימר אמרי הבו לי וכיון דשמענא להא דתניא (שמואל א ח, ג) ויטו אחרי הבצע ר' מאיר אומר בני שמואל חלקם שאלו בפיהם מימר נמי לא אמינא ואי יהבו לי שקילנא